"הלב" הוא מחזמר המבוסס על סיפורו האהוב של מרקו, הילד היוצא למסע בעקבות אמו החולה והרחוקה. מתוך הזיכרון הישראלי של הספר וסדרת האנימציה, נוצר מסע בימתי על פרידה, געגוע, אומץ וחמלה. מאז הפקת המקור ב-1997 עלה המחזמר בגרסאות נוספות, ותמיד נשאר במרכזו ילד קטן, עולם גדול, וקול פנימי שמוביל אותו הביתה.
מחזמר חנוכה גדול שנולד אצל פשנל
הפקת הבכורה של "הלב" עלתה בחנוכה 1997 בהפקת התיאטרון העממי א. דשא-פשנל, ויוכלמן-אשר הפקות, בשיתוף ערוץ הילדים. המחזה נכתב בידי אסף לוין, על פי סינופסיס של כפכפי כפכפי, שכתב את התמלילים, הלחנים והעיבודים ושימש גם כמנהל המוזיקלי של ההפקה.
פשנל היה זה שהגה את הרעיון להפוך את ספרו של דה אמיצ'יס למחזמר. תחילה פנה אל כפכפי כדי שיכתוב ויביים את ההפקה, אך כפכפי חשש לקחת על עצמו את אחריות הבימוי והציע לתפקיד את אסף לוין, שאותו הכיר באותה תקופה. לוין התקבל לתפקיד, וביקש לביים את ההפקה בסגנון המזכיר את עולם האופרה הישראלית - רחב, מוזיקלי, גדול ורב משתתפים.
הבסיס הדרמטי של המחזמר נבע מן הקושי המקורי שבספר: סיפורו של מרקו הוא רק אחד מתוך "סיפורי החודש" שמופיעים בתוך היומן של אנריקו. כפכפי הציע בסינופסיס להפוך את מסעו של מרקו למסע המרכזי, ולשזור בו הרפתקאות ודמויות בהשראת סיפורים נוספים מתוך "הלב". בנוסף, הוא העלה את הרעיון של דמות מלווה בשם "הלב" - מעין כוח פנימי, מצפן רגשי ומלאך שומר המלווה את מרקו לאורך הדרך.
לתפקיד האם נבחנו שחקניות וזמרות מובילות, בהן דפנה ארמוני ושולה חן, אך בסופו של דבר בחר הבמאי בליאת אחירון, שכוכבה החל אז לזרוח בערוץ הילדים. אחירון הביאה לתפקיד קול מרגש ונוכחות רכה, והשירים ששרה הפכו לאחד המרכזים הרגשיים של ההפקה. במחזמר כיכבו טוביה צפיר בתור הלב, וששי קשת בתור ויטו מוצוני הנבל (שלקוח מתוך סיפור אחר בספר "הלב"), הילד גיל סגל שיחק את מרקו, ולצידם אנסמבל גדול.
עבור ירון היתה ההפקה גם סגירת מעגל אישית במיוחד. אמו, הזמרת עליזה כפכפי, שהיתה חלק מעולם האופרה הישראלית ודרכה נחשף בילדותו לקסם הבמה והמוזיקה, השתתפה במחזמר. הילד שגדל מאחורי הקלעים של האופרה הישראלית מצא את עצמו יוצר מחזמר גדול שבו אמו מופיעה על הבמה – תקופה קסומה ומרגשת לשניהם.
במהלך העבודה על ההפקה הוחלף דואט שכתב ירון עבור ששי קשת וטוביה צפיר משום שלא היה אפל מדי כהגדרת הבמאי. ירון התיישב מיד לכתוב דואט אחר שנכנס למחזמר, אך העיבוד וההקלטה הגיעו לאחר המועד שבו הדיסק כבר היה צריך לצאת להדפסה, ולכן הדואט החדש לא נכלל באלבום המקורי. רק שנים מאוחר יותר, עם העלאת פס הקול לרשתות הסטרימינג, נוספו גם הדואט החדש וגם הדואט המקורי שהוקלט וירד מן ההצגה כבונוס טראק.
הפקת 1997 קיבעה את "הלב" כמחזמר ישראלי מקורי המבוסס על קלאסיקה עולמית, אבל נושא בתוכו גם זיכרון ישראלי מאוד: ערוץ הילדים, חנוכה, מרקו, אמא, ושירים שנכתבו כדי לדבר ישירות אל הלב.
המחזה: אסף לוין
מבוסס על ״הלב״ של אדמונדו דה אמיצ'יס
תמלילים, מוזיקה וניהול מוזיקלי: ירון כפכפי
במאי: אסף לוין
מעצב תפאורה: איתן לוי
מעצב תלבושות: יובל כספין
כוריאוגרפיה: רוני פרידמן
מעצב תאורה: עמיר ברנר
קרבות במה: אילן גזית
טוביה צפיר
ששי קשת
ליאת אחירון
אהרון זילברברג
גיל סגל
מתן בלו
מיטל מיכאלי / סיון טלמור / אביב לבקוביץ
משתתפים:
איילת קורץ * חדווה שפר * אלינור רז
ערן גורנר * מזל גבאי * אורן יאיר
איציק דוד * וסילי פרנציה * עליזה כפכפי
טל גרגורי * לירון לב
התיאטרון העממי א. דשא (פשנל)
יוכלמן-אשר הפקות
בשיתוף עם ערוץ הילדים
מנהלת הפקה: שרון יופה
קורפטיטור: דרור מרגלית
עוזרת במאי: רונית הירש
מלבישות: הילה קלייר, מרגלית רוט
אביזרים: דפנה נוימן
רקויזיטים: רחל גרינפס
צוות טכני: מור מרמרי, איתי ירוזלם
יחסי ציבור: אדיבה גפן ושאול בסקינד
מרצ'נדייז וחסויות: רונית ארבל
ביצוע תפאורה: בימות 88
מנהל ייצור: דורון פרידמן
הגברה, תאורה ובמה: פטריק דאהן
הנהלת חשבונות: פסח פרי
איפור: מולה סנטר
צילום: מולה עשת
פרסום: דליה בוקצ'ין - פרסום בלקין
עיצוב כרזה: פרימוס עיצוב ואנימציה
עיצוב גרפי: יגאל רפפורט
דפוס: דפוס מאי
הצגה ראשונה
תיאטרון הבימה
24/12/1997
השירים:
1. מרקו - מגה מיקס
2. המסע בעקבות הלב - שיר פתיחה
3. אמא איפה את עכשיו?
4. ארוחת מלכים
5. ויטו מוצוני זה אני
6. לא לבכות עכשיו
7. רק בים
8. ראפ הפנתרים
9. ארגנטינה
10. שלום ולא להתראות
11. כל הזמן בדרך
12. אני אוה...ב
13. מרקו אל תפחד
14. לך בעקבות הלב שלך
15. מרקו מגה מיקס
הגרסה החדשה של תיאטרון גושן
בשנת 2004 פנה תיאטרון גושן אל ירון כפכפי בבקשה להעלות מחזמר במסגרת סל תרבות. באותה תקופה היה בכך מהלך חדשני יחסית: הפקות סל תרבות היו בדרך כלל צנועות יותר, ואילו כאן נבנה מחזמר מקורי, מוזיקלי ומלא, שנועד להגיע לתלמידים ברחבי הארץ מבלי לוותר על איכות בימתית.
כאשר נקבע שהמחזמר יהיה "הלב", החליט ירון שלא לשחזר את גרסת 1997, אלא לחזור אל הטריטמנט המקורי שכתב בתחילת הדרך וליצור ממנו מחזמר חדש. הפעם הוא כתב את המחזה מחדש, הלחין שירים חדשים, כתב תמלילים חדשים, ביים וניהל מוזיקלית את ההפקה.
הגרסה החדשה היתה שונה מאוד מן ההפקה המקורית. ירון שב אל המבנה הספרותי של "הלב" ושזר בתוך מסעו של מרקו עלילות ודמויות בהשראת סיפורים נוספים מתוך ספרו של דה אמיצ'יס. כך הפך המסע מאיטליה לארגנטינה לא רק למסע חיפוש אחר האם, אלא למסע התבגרות: מרקו לומד אחריות, חמלה, אומץ, נאמנות ומשמעות של משפחה.
ההפקה של תיאטרון גושן אפשרה ל"הלב" לחיות מחוץ למסגרת החד-פעמית של הפקת חנוכה גדולה. היא פגשה קהל צעיר בבתי ספר ובאולמות ברחבי הארץ, ורצה במשך 4 שנים. הביקורות הדגישו את השילוב בין סיפור מרגש לבין מבנה בימתי קליל וסוחף. ב"עכבר העיר" נכתב כי המוזיקה שכתב כפכפי משרתת היטב את העלילה, וכי השירים קליטים ומכניסים את ההצגה לקצב סוחף.
עבור ירון, גרסת 2004 היתה הזדמנות לחזור אל "הלב" ממקום בשל יותר: לא רק כמלחין ופזמונאי בתוך הפקת ענק, אלא כיוצר שלם הבונה את הסיפור, השירים והבמה כמכלול אחד. כך נולדה גרסה אחרת של המחזמר - קטנה יותר בהיקפה, אבל קרובה מאוד לגרעין הרגשי של מרקו.
מחזה, מוזיקה, תמלילים ניהול מוזיקלי ובימוי: ירון כפכפי
מבוסס על "הלב" מאת אדמונדו דה אמיצ'יס
עיצוב תפאורה: ניצן רפאלי
עיצוב תלבושות: אלה קולסניק
עיצוב תאורה: במבי פרידמן
כוריאוגרפיה: לימור רוז
אור מאיר / דביר מזי"א
אורן שקדי
אסף דגני
יובל ברגר
לי טלצ'י
רענן פררה
שרון רוזנבלט
קובי ארבלי
הדרכה קולית: דורית (דוקי) עצמון
מנהל הפקה: הראל קלמרו / שירן שמר
תפעול במה: ד.מ. תאורה והגברה
להזמנת הופעות ופרטים נוספים
בקרוב יעלה כאן פס קול המחזמר "הלב" משנת 2004
יום רביעי, 02 מאי 2007 ,08:15 מאת: גלי כרמלי-שרים, עכבר העיר און-ליין
מרקו רוצה לאמא והילדים בקהל מתפלאים למה הוא לא שולח לה SMS. למרות זאת, ההצגה "הלב" עם הסיפור קורע הלב מרשימה גם את דור העתיד
המחזת הצגה שמתבססת על הספר "הלב" היא אתגר לא קטן. קודם כל, מאז נכתב הספר ב-1886, על-ידי אדמונדו דה אמיצ'ס, הוא זכה לפופולאריות אוניברסלית, ומכאן שגם לאינספור גרסאות ועיבודים. שנית, לכווץ, לצמצם ולתמצת את הסיפור לשעה וחצי של הצגה גם היא משימה לא פשוטה כלל.
אבל ירון כפכפי עמד במשימה בכישרון רב תוך הפגנת יצירתיות רבה. הוא השכיל לעמעם מעט את אור הזרקורים מהגיבור מרקו, ולתת במה נרחבת יותר לדמויות המשנה, אותן בנה בססגוניות נהדרת.
מה עוד אפשר לספר על מרקו, הילד שאמא שלו נסעה מאיטליה לארגנטינה כדי לעזור בכלכלת המשפחה? אפשר. כפכפי בנה עלילה משעשעת, קלילה ומהנה, מצחיקה וסוחפת, שבה מרקו פוגש שלל דמויות מעניינות. שימוש יפה עשה כפכפי עם מוטיב הלב, אותו שתל למספר דמויות שפוגש מרקו במהלך ההצגה, מבית הספר בו הוא לומד ועד לרגע בו הוא מוצא את אמו. הלב אומר לו – כמובן – להקשיב לו תמיד, וכך הוא מגלה מה עליו לעשות. כפכפי גם מצליח ליצור אצל צופיו הרגשת חיבה וקרבה למולדת – בלי להיכנס לקלישאתיות יותר.
גם מוזיקה נהדרת יש בהצגה הזו, אותה כתב כפכפי בעצמו. היא משרתת היטב את העלילה, והשירים קליטים ומכניסים את ההצגה לקצב טוב. בחירת השחקנים מוצלחת ביותר ומוכיחה את עצמה כשהם מלהטטים בין הדמויות השונות, נכנסים ויוצאים מדמויות, מחקים, משנים ומשתנים.
ההצגה נפתחה דווקא בקול ענות חלושה, בדואט מינורי שבו הייתי משוכנעת שמישהו עומד מאחורי אמא של מרקו ובאיומי אקדח מצווה עליה לשיר, או לחילופין, שהיא אכלה משהו לא טוב הבוקר. אבל עם סיום השיר החלה ההצגה באמת.
דה אמיצ'ס (1846-1908) לחם לאיחוד איטליה ולשחרורה מעול הזרים. בספרו הנודע ביקש לעורר בלב קוראיו הצעירים ערכים כמו כבוד למשפחה, לחברים ולעם, וליצור תחושת אחדות. והוא הצליח. ספרו, שהפך מיידית לרב-מכר, כבר מזמן שייך לקלאסיקה. עם זאת, מעניין היה להסתכל על ילדי האינטרנט מגיבים להצגה. הקהל היה צעיר ברובו ולא התעמק כנראה בסוגיות האלו. הסיפור על הילד שאמו נסעה לארץ אחרת בעולם דמיוני בו אין אי-מייל או מסנג'ר, ובקושי דואר מכתבים בפורמט הישן, הופך את הסיפור של דה אמיצ'ס לסיפור היסטורי של ממש, אולם יש לשער שהוא תמיד ייגע בילדים עקב הזדהות עם הגעגועים לאם.
ההצגה הזו, מבית היוצר של תיאטרון גושן מצטרפת לעוד הפקות איכותיות לגיל הרך, כמו מופע המחול "הברווזון המכוער" וההצגה "סיפור במגפיים" – עיבוד לאגדה "החתול במגפיים".
שורה תחתונה: ללכת בלי היסוס – אבל לא לקחת ילדים מתחת לגיל חמש.
מרקו, ילד בן שלוש-עשרה מג'נובה שבאיטליה, חי בצל געגוע עמוק לאמו, ג'וזפין, שנסעה לעבוד במרוקו כדי להציל את משפחתה מעוני וחובות. בבית הספר הילדים מציקים לו ומעליבים את אמו, אך מרקו נאחז במכתבה האחרון, שבו כתבה כי אינה חשה בטוב. מאז אותו מכתב נפסק הקשר, והחשש לגורלה הולך וגובר.
אנטוניו, שרת בית הספר, היחיד שמבין את כאבו של מרקו, מלמד אותו להקשיב ל"קול בתוך הלב" ומבטיח לו שהאומץ האמיתי מתגלה דווקא כשפוחדים. באותו יום נתקל מרקו בוויטו מוצוני, נוכל רחוב המפעיל משחק קלפים מרומה. מרקו, בעקבות סימנים מסתוריים שהוא מזהה סביבו, מצליח לנצח שלוש פעמים וזוכה בטבעת יקרה. רק לאחר מכן מתברר שמדובר בטבעת אמיתית וגנובה, שמוצוני חייב להשיב לבעליה.
מרקו מבקש מאביו לצאת לחפש את אמו, אך האב מסרב. כשהגעגוע גובר עליו, מרקו מחליט לפעול לבדו. הוא יוצא אל הנמל, מותקף בידי מוצוני, מצליח להערים עליו, וקופץ ברגע האחרון אל ספינה המפליגה למרוקו.
בטנג'יר מגלה מרקו שאמו כבר אינה שם, אלא עברה עם משפחת מקואינס לבואנוס איירס שבארגנטינה. ברגעי ייאוש מופיע לפניו איש מסתורי, המזכיר בקולו וברוחו את אנטוניו, ומסייע לו לגייס כסף להפלגה. אך כשמרקו שומע את אנשי הפונדק מעליבים את איטליה, הוא מחזיר להם את כספם בגאווה. זמן קצר אחר כך הוא מציל ילד מטביעה, וראש העיר מעניק לו בתודה כרטיס לספינה לארגנטינה.
על הספינה פוגש מרקו את ג'ולייטה, נערה ארגנטינאית, ובין השניים נרקמת אהבת ילדות עדינה. אך סערה קשה מטביעה את הספינה. כשנותר מקום אחד בלבד בסירת ההצלה, מרקו בוחר להציל את ג'ולייטה ונשאר מאחור.
מרקו ניצל בנס ומגיע לארגנטינה, שם שוב מופיעה דמות מסתורית, הפעם כדייג, המלמד אותו שהלב חשוב, אך אסור לפגוע באחרים. מרקו ממשיך לבואנוס איירס, מתחמק ממוצוני ומנוכלים מקומיים, ומתאחד עם ג'ולייטה. יחד הם מגיעים לבית משפחת מקואינס, שם אמו שוכבת חולה ומסרבת להיאבק על חייה. הופעתו של מרקו מחזירה לה את הרצון לחיות. הטבעת שבידו מתגלה כטבעת האבודה שמחפשים אחריה בכל העולם, ומשפחתו זוכה באפשרות לחזור לאיטליה. אביו מופיע, מחבק אותו, ומרקו מבין כי במסעו הציל לא רק את אמו, אלא גם את לב משפחתו.
מרקו חוזר אל הבמות
בשנת 2025 הפתיע המפיק והבמאי בר קדמי את ירון כפכפי כאשר החליט להחזיר את "הלב" , אחרי שנים רבות, אל הבמה בגרסה חדשה. קדמי קיבל מירון את הטקסט המקורי, ובאישורו של אסף לוין החל לעבד ולשכתב את המחזמר עבור קהל חדש.
ההפקה החדשה עלתה תחת השם "הלב - מרקו", בבימויו של בר קדמי, עם מחזה מאת אסף לוין ומוזיקה ופזמונים מאת ירון כפכפי. בכיכובם של שלמה בראבא, מיכל ינאי וליאת אחירון לסירוגין, ביקשה ההפקה לחבר בין שני קהלים: ילדים שפוגשים את מרקו בפעם הראשונה, והורים שגדלו על הסיפור, על הסדרה ועל שיריה.
כמו בכל הגרסאות, שלמה בראבא מגלם את "הלב" דמות המופיעה בפני מרקו בצורות שונות, אך למעשה מייצגת את הקול הפנימי שלו, את המצפן המוסרי שלו, את "הלב" שמוביל אותו במסע.
קדמי ביקש לשלב בגרסה החדשה גם את השיר "הקול בתוך הלב", שנכתב במקור עבור גרסת תיאטרון גושן משנת 2004 ולא הופיע כלל בהפקת 1997. שילובו בגרסת 2025 יצר חיבור מעניין בין שתי הגרסאות הקודמות של המחזמר: מצד אחד הטקסט והעולם של הפקת המקור, ומצד שני חומר מוזיקלי שנולד בגרסה המאוחרת יותר.
התגובות להפקה החדשה הדגישו את הכוח המתמשך של השירים. בוואלה נכתב כי גם אחרי עשרות שנים, הפזמונים של ירון מצליחים להיות קליטים מבלי להיות ילדותיים מדי - איכות נדירה בהפקות ילדים. ב-ynet הודגש כי ההפקה אינה מזלזלת בצופיה, עם תפאורה מושקעת, תלבושות ססגוניות וקאסט חזק, וכי היא מצליחה להעניק לילדים סיפור מרגש ולהורים שעה וחצי של נוסטלגיה.
גרסת 2025 הוכיחה ש"הלב" עדיין יודע למצוא את דרכו אל קהל חדש. הסיפור אולי נולד במאה ה-19, הפך לאנימציה יפנית במאה ה-20, ועלה שוב לבמה במאה ה-21 - אבל הילד שמחפש את אמא, והקול שמנחה אותו מבפנים, עדיין מדברים בשפה שכל קהל מבין.
מחזה ופזמונים: אסף לוין
מוזיקה ופזמונים: ירון כפכפי
במאי ומפיק: בר קדמי
כוריאוגרפיה: סיגי ניסן
עיצוב תלבושות: יובל כספין
מרקו: לוטן פארן / מתן שטרן / זיו קירה
הלב: שלמה בראבא
אנה, אמא של מרקו: מיכל ינאי / ליאת אחירון
ויטו מוצוני: גיל וייס
ג'ולייטה: לינדה גילברג / יולי שפלר / שי-לי שיפמן
טוניו: טל רינגלהיים / גבריאל פבר / יונתן שגב וקס
להקה:
דמיאן פאור * סער יהושע * עדן דפנה גורן * רותם סונסינו
נגנים:
כלי נשיפה, אקורדיון: ניצן עין הבר
גיטרה חשמלית: אבי סינגולדה
גיטרה חשמלית נוספת: קובי פרחי
ניהול הפקה: נועם גוריאל נדב
יחסי ציבור: עודד מזרחי
תפעול: רוני בן יצחק
אור סופר|31.12.25 | 10:00 ynet
סוף סוף מצאנו הצגת ילדים שגם מבוגרים נהנים ממנה
הילדים בהו בבמה בעניין רב והמבוגרים נעו על גלי הנוסטלגיה. המחזמר "הלב" 2025 מספק שעה וחצי של הנאה לכל גיל. בניגוד להצגות ילדים אחרות, הפעם לא זלזלו בצופים. התפאורה מושקעת מאוד, התלבושות ססגוניות וקאסט השחקנים בראשותו של שלמה בראבא עושה עבודה נהדרת
אור סופר|31.12.25 | 10:00
הצגות ילדים בשבת בבוקר. אתם מכירים את הריטואל. עוד סוף שבוע הגיע ועשרות הורים מחפשים פעילות כלשהי לזאטוטים המשועממים שלהם, משהו שהוא יותר מהתרוצצות בגינה השכונתית, "משהו עם תוכן" כפי שמגדירה זאת חברתי הטובה. ומה נחשב יותר מ"משהו עם תוכן" מאשר הצגת תיאטרון? קצת קולטורה עוד לא הרגה אף אחד.
אז הם רוכשים כרטיסים, מודיעים לדור הבא על קיומה של ההצגה וכך הם מוצאים את עצמם ביום החופש היחיד בשבוע מצטופפים באולם, עם אין ספור קטנטנים נרגשים. לפעמים הם מצליחים ליהנות קצת. רוב הזמן הם מחכים שהסיוט הזה הסתיים. נשנוש קטן בקפיטריה הסמוכה, קפיצה לגינה בדרך הביתה ו- הופ. עוד שבת הסתיימה בהצלחה.
ככה זה בדרך כלל. אבל הפעם זה היה אחרת.
הפעם, כשהודעתי לפרינססה בת ה-8 שאת השבת הזו נבלה בתיאטרון לא נרשמה כל התלהבות מצדה. היא לא התנגדה אבל גם לא קפצה מאושר. אני, לעומת זאת, התרגשתי מאוד. לא עוד הצגה שאת רובה אבלה בבהייה במסך הטלפון, מגניבה מדי פעם מבטים כדי לוודא שהאוצר הפרטי שלי נהנה. לא, לא. הפעם מדובר במחזמר "הלב", כלומר במרקו, דמות שממש קשה לדמיין את ילדותיה בלעדיה.
"מרקו" היה הבינג' הראשון של חיי, הרבה לפני שידעתי מהו בינג'. ראיתי את כל הפרקים ואז שוב בשידור חוזר ואז שוב ושוב. הספר "הלב" של אדמונדו דה אמיצ'יס הוא ככל הנראה הספר שקראתי הכי הרבה פעמים בחיים. בשורה התחתונה, אין לי שום אפשרות להתייחס להצגה הזו כאל "עוד הצגת ילדים". מבחינתי, ילדותי שלי מופיעה כעת על הבמה. ובת ה-8 שסחבתי איתי? ובכן, היא הייתה רק תירוץ.
ההורים היו מרותקים. מתוך המחזמר "הלב"(צילום: תמי שחם)
ומתברר שלא הייתי לבד בעניין הזה. במהלך הצפייה בחנתי היטב את הקהל. הרוב המוחץ של ההורים היו מרותקים לבמה, חייכו ברגעים הנכונים, התעצבו היכן שצריך. ואם היה צריך אישור רשמי למעורבות הרגשית שלהם קיבלתי אותה עת הצטרפו כל המבוגרים לשיר הנושא של "הלב" בקולי קולות: הלאה, אל המרחב, אמא, שם במרחק. עוד מצפה לו דרך ארוכה אל המקום בו אמא מחכה. רוב הילדים בהו בהוריהם קצת המומים. הרי מרקו הוא לא כוכב טיקטוק והם עצמם לא מכירים את המילים אבל כמה נחמד לשמוע את אמא ואבא שרים בהתלהבות.
"הלב" גרסת 2025 מאת הבמאי בר קדמי מתמקדת כמתבקש בסיפורו של מרקו (לוטן פארן) שיוצא לחפש את אמא שלו (מיכל ינאי) שנסעה לארגנטינה כדי לפרנס את המשפחה. במהלך המסע שלו הוא לומד דבר או שניים על העולם, נאלץ להתמודד עם קשיים ושאלות מוסריות ובעיקר- מתבגר. בכל רגעי המצוקה בדרך נחלץ לעזרתו שלמה בראבא, פעם הוא קבצן ופעם הוא מלח והוא בעיקר הלב של מרקו שמצביע לו על הדרך הנכונה. בולט בהיעדרו קופיפו שלא נכנס לגרסה הנוכחית. שוין, סלחתי.
עבור הילדים, חסרונו של קופיפו לא הורגש כלל שכן, רובם בכלל לא מודעים לקיומו. הם פשוט צפו בהצגה שבה הגיבור עושה ככל שביכולתו להגיע לאמא שלו והם צפו בה בעניין רב. הסתכלתי מהצד על הקטנטנה שלי וראיתי על הפנים שלה את החרדה מהפרידה הכפויה של מרקו מאמו ואת התפילה שלה לסוף טוב. וכשהסוף הטוב הגיע – ראיתי בבירור את ההקלה על פניה היפות. היא התרגשה.

פעם הוא קבצן ופעם הוא מלח אבל כל הזמן הוא שחקן אדיר(צילום: תמי שחם)
מילה טובה צריך גם לומר על ההשקעה. צפיתי בלא מעט הצגות ילדים בעשור האחרון. לפעמים נדמה שבגלל שקהל היעד הוא ילדים אז אפשר "להוריד הילוך". ב"הלב" לא זלזלו בצופים שלהם וזה מבורך בעיניי. התפאורה מושקעת מאוד, התלבושות ססגוניות וקאסט השחקנים נהדר. שלמה בראבא מוכיח שהוא שחקן אדיר לא רק למבוגרים, הילד לוטן פארן מוכשר מאוד (וגם יפה תואר, יש לציין) והילדה יולי שפלר בתפקיד ג'ולייטה לגמרי גונבת את ההצגה עם קול נפלא ותצוגת משחק משכנעת מאוד. סביר להניח שעוד נשמע עליה.
מניסיוני, אין המון פעילויות שגם הורים וגם ילדים נהנים מהן באותה המידה. איכשהו, תמיד אחד הצדדים היה שמח לוותר על התענוג. לא הפעם. "הלב" מצליחה לספק שעה וחצי של הנאה "חינוכית" לקטנים ושעה וחצי של נוסטלגיה מענגת למבוגרים. כולם יוצאים מרוצים.
הלב. בימוי: בר קדמי, מחזה ושירים: אסף לוין, מוזיקה: ירון כפכפי
לכתבה ב ynet
עמית סלונים - וואלה - 17/12/2025
כמעט 140 שנה אחרי שנכתב, מרקו רוסי חוזר לבמה במחזמר ילדים מחודש שמצליח בעיקר להפעיל את בלוטות הנוסטלגיה של ההורים. מיכל ינאי ושלמה בראבא מככבים ב"הלב - מרקו" ומחזיקים הפקה חביבה. אך הרגע המרגש ביותר מתרחש דווקא מחוץ לבמה
עמית סלונים - וואלה - 17/12/2025
קופיקו, אתה חסר/ג'וניור
"לפני שנים רבות יצא נער איטלקי בן 13, בן למשפחת פועלים, מגנואה אל אמריקה - לבדו - כדי לחפש את אמא שלו". כך מתחיל הסיפור הקצר "מן האפנינים אל האנדים", מתוך ספר הילדים המפורסם "הלב" של אדמונדו דה אמיצ'יס. אלא שאת הסיפור של מרקו רוסי, הילד שלבו סוער בו - כמו הים, כמו לב הים - מכיר כל ישראלי מגיל מסוים בזכות סדרת האנימה "הלב" ששודרה כמעט בכל חופש גדול בשידור יומי במהלך שנות השמונים והתשעים. הספר "הלב" התפרסם בשנת 1886 והפך לאהוב ביותר על ילדי איטליה. סיפורו הקצר של מרקו מתוכו תורגם לעברית בהוצאה פולנית כבר בשנת 1899 על ידי א.לובושיצקי תחת השם "הנודד הקטן". שמו של הגיבור בתרגום העתיק הזה הוא "מרקא", והעברית בו כל כך ארכאית, שהתחושה היא כמו של לקרוא את אחד מהספרים החיצוניים לתנ"ך. כך למשל כשמרקו - סליחה, מרקא - מתעורר בלב הים באמצע סערה אכזרית, הוא מתאר אותה כ"שואה". לרגע אפשר לחשוב שמדובר בבן דור ה-Z שמשתמש במילה "שואה" בציניות - אלא שאז מבינים שההוצאה הזאת יצאה לאור 40 שנה לפני מלחמת העולם השנייה. בשנת 1922 הסיפור הקצר תורגם שוב לעברית, הפעם בהוצאת "אמנות" של שושנה פרסיץ שפעלה באותם שנים בפרנקפורט. המתרגם אריה סמיאטיצקי - כיאה לאותם ימים - נאלץ להשמיש מילים חדשות בעברית לצורך התרגום, והוסיף לוח מילים חדשות שחידש עבור ההוצאה. כך, סיפורו הקלאסי של מרקו היה הראשון בו השתמשו במילה "חזית" כדי לתאר פני בית, "חוסם" כדי לתאר מישהו שסוגר מעבר וגם את המילה "מסגד" כבית תפילה של מוסלמים - או כפי שקוראים להם בספר - "מושלמים".
מעבר הר וים, הלב מושך לשם. רוצה לעוף אל אמא למרחק. מרקו רוסי מתוך ״הלב״/יורם לימודים
למעשה, עוד לפני שהוקמה מדינת ישראל תורגם הסיפור כבר שלוש פעמים. בעשור השני של המדינה הספר תורגם עוד פעמיים והודפס - ועד היום אפשר כבר לספור לפחות שבעה תרגומים שונים לאותו סיפור. אלא שעם כל הכבוד לספר (שהיה פופולרי בצורה חריגה בשנותיה הראשונות של ישראל) - הילד מרקו הפך לדמות איקונית בתרבות הישראלית בזכות סדרת טלוויזיה יפנית שנקראה במקור "3,000 מייל בחיפוש אחרי אמא", ותורגמה לעברית בשם "הלב". כעת, כמעט 140 שנה אחרי שהסיפור יצא לאור, החליט המפיק בר קדמי להחזיר את מרקו אל הבמות - ולחדש את המחזמר "הלב - מרקו" משנת 1997 שכתב אסף לוין עם שירים ומוזיקה מקורית של ירון כפכפי. אגב, בהפקה המקורית השתתפה גם אמו של האחרון, עליזה כפכפי ז"ל. היו עוד הצגות ומחזות זמר שהתבססו על הספר הקלאסי, אבל זה היחיד ששרד וחוזר לסיבוב נוסף.
לא ברודווי, אבל השירים עובדים. ״הלב - מרקו״/תמי שחם
בצד החיובי יש לציין שגם אחרי עשרות שנים - המחזמר עובד. הפקתית לא מדובר בברודווי, אבל גם לא ברמה נמוכה של הצגות לילדים "עם שירים". בעיקר בגלל שהפזמונים שכתב כפכפי לפני כל כך הרבה שנים מצליחים להיות קליטים מצד אחד, ולא ילדותיים מדי מצד שני. בתור מישהו שהולך ללא מעט הפקות לילדים בשנים האחרונות אני יודע כמה שזה נדיר. מצד שני, קשה מאוד לילדים של היום להזדהות עם סיפורו של מרקו. ילדי ישראל לא יוצאים מהבית בלי טלפון וקשה להם לדמיין ילד קטן שאבא שלו יסכים שהוא יפליג לבד לחפש את אמו בארץ זרה עם שפה שהוא לא מכיר. זו הסיבה שכמו בסדרה, מרקו (שמגולם על ידי לוטן פארן) לא מקבל את הרשות של אף אחד ובעצם בורח מהבית.
עדיין מהממת, גם היום. מיכל ינאי/תמי שחם
אלא שבעוד הסדרה לא ציפתה את המציאות בסוכר, ונתנה למרקו להתמודד עם בדידות ואובדן (אלוהים אדירים, הפרק בו חמוריקו הזקן מת בידיו של מרקו היה אחד מהרגעים המצלקים של כל ילדי ישראל) - המחזמר עוטף את מרקו במלאך שומר (שלמה בראבא המצוין), חברים (יולי שפלר בתור "ג'ולייטה" וטל רינגלהיים בתור טוניו שגונב את ההצגה לא פעם) ושירים וריקודים שתמיד עוזרים להתמודד עם העובדה שאתה נמצא בעיר זרה בלי אמצעים לכלכל את עצמך בזמן שאתה מחפש את אמא שלך שבשלב הזה אין לך שום דרך לדעת אם היא חיה או לא. בסיכומו של דבר מדובר במחזמר לא רע, שמצדיק את תג המחיר שלו, בטח יחסית לשאר מופעי הילדים. אין מה לצפות להפקה יוקרתית ברמה של "היפה והחיה" ואפילו לא של הפסטיגל - אבל כן לסיפור מהודק עם מסר פשוט ומתוק שיתאים לילדים קטנים.
משעשע, אבל לא תחליף לקופיקו. שלמה בראבא/תמי שחם
מיכל ינאי עדיין מהממת אחרי כל השנים, בראבא משעשע מאוד - גם אם הוא לא תחליף לקופיקו - והילדים השחקנים מוכשרים ומלאי קסם. ובכל זאת, נראה שרגע השיא של המופע כולו היה בסיום כשכל האנסמבל עשה קאבר לשיר הפתיחה האלמותי של אילנית ולפתע כל ההורים המנומנים התעוררו והתחילו לשיר בשאגה: "הלאה, אל המרחב - אמא, שם במרחק. עוד מחכה לו דרך ארוכה, אל המקום בו אמא מחכה". קשה היה לפספס את המבטים הנדהמים של הילדים שהסתכלו על הוריהם בלי להבין מאיפה הם מכירים את השיר. האמת, יכול להיות שהרגע הזה לבדו היה שווה את מחיר הכרטיס.
לכתבה בוואלה