מאחורי יצירותיו של ירון כפכפי, ההפקות והאמנים שטיפח, נמצאים שני האנשים שגידלו אותו, האמינו בו והעניקו לו את הכלים להפוך לאדם וליוצר שהוא היום: הוריו, עליזה ושלום כפכפי.
מאמו קיבל ירון את המוזיקה, את התיאטרון ואת האהבה לבמה. היא הכניסה אותו אל מאחורי הקלעים של האופרה, עודדה אותו לנגן, פתחה בפניו את עולם מחזות הזמר והייתה הראשונה להאמין ביצירותיו. מאביו קיבל מורשת שונה ומשלימה: סקרנות, עצמאות והאמונה שאם אפשר לדמיין דבר, אפשר גם ללמוד כיצד ליצור אותו. שניהם עמדו לצדו בכל החלטה שקיבל ובכל דרך שבה בחר לחיות וליצור.
עמוד זה אינו רק עמוד זיכרון, אלא הפרק שממנו מתחיל סיפור חייו של ירון. עליזה העניקה לו את הבמה ואת המוזיקה; שלום העניק לו את האמונה שיוכל לבנות עבורן עולם. בכל אחת מן היצירות המוצגות באתר הזה ממשיך לחיות משהו משניהם.
ההורים הגאים בבנם הצעיר לאחר הפרמיירה של המחזמר "דוד". מרכז רוזין 1992. הפרחים לאמא.
על אמא
אמא התייחסה לכל יציאה מהבית כמו לאירוע מכונן.
עליזה כפכפי – אמא שפתחה בפניי את הדלת אל הבמה
אמי, עליזה כפכפי, הייתה החיבור הראשון והעמוק ביותר שלי לעולם המוזיקה והתיאטרון. הרבה לפני שידעתי שאקדיש את חיי לכתיבה, להלחנה ולבימוי, היא פתחה בפניי את הדלת אל העולם הזה ולימדה אותי שאמנות אינה דבר שמתבוננים בו מבחוץ – היא דרך לחיות, להתרגש ולחלום.
עליזה נולדה בשנת 1930 בחיפה. לאחר שהתייתמה מאביה בגיל צעיר ונאלצה לעזוב את בית משפחתה בעתלית, הצטרפה לקבוצת נוער בקיבוץ עין חרוד ובהמשך התגייסה לפלמ"ח. בשנת 1948, כשעבדה בתעשייה הצבאית, הכירה את אבי, שלום כפכפי. הם נישאו כעבור חודשים אחדים וחיו יחד באהבה ובשותפות למעלה משישים שנה.
אמא הייתה אישה רבת כישרונות: זמרת ושחקנית, גננת, קוסמטיקאית ומורה מסייעת, ובהמשך גם ציירת, פסלת, סופרת, מחזאית ומלחינה. לאחר שלמדה פיתוח קול התקבלה למקהלת האופרה הישראלית הראשונה, הופיעה באופרות לצד פלסידו דומינגו הצעיר והשתתפה בהפקות "סילווה" ו"המלך ואני". לאחר תשעה חודשי הופעות ב"המלך ואני" נולדתי אני, בנה השלישי.
בילדותי קנו לי הוריי פסנתר, ואמא ליוותה אותי במסירות לשיעורים. כשהייתי בכיתה ה' היא צירפה אותי למקהלת הילדים של האופרה הישראלית, וכך עמדתי לראשונה על במה מקצועית – לצידה. בכיתה י' לקחה אותי לראשונה ללונדון, ושם ראינו במהלך שלושה ערבים רצופים שלושה מחזות זמר.
באותם ימים בלונדון פגשתי לראשונה את צורת האמנות שתהפוך למהות חיי.
1965 - עליזה כפכפי מאחורי הקלעים של המחזמר "המלך ואני"
האירוע בו צולם השיר הוא יום ההולדת ה 40 לירון כפכפי במועדון האוויטה.
אמא תמכה בי בכל בחירה שקיבלתי. היא שמחה כשהתקבלתי ללהקת פיקוד הדרום והאמינה בי כשהתחלתי לכתוב, להלחין ולביים. היא הייתה הראשונה שידעה שהמחזמר "דוד" יצליח, ואורחת הכבוד בכל פרמיירה. את זר הפרחים שקיבלתי בסיום ההצגה הייתי מעניק לה, והוא הוצב בביתה כגביע ניצחון משותף לשנינו.
בשנת 1997 נסגר בינינו מעגל כאשר השתתפה במחזמר "הלב" שכתבתי והלחנתי. הילד שעמד לראשונה על הבמה לצד אמו הזמין אותה עכשיו לעמוד על במה שיצר בעצמו. בהמשך כתבה גם היא מחזמר בשם "יעקב ורחל".
אמא ואבא תמכו בי לא רק כאמן, אלא בכל דרך שבה בחרתי לחיות. הם קיבלו את עופר כבן משפחה, וכאשר נולד בני בן, זכתה אמא להיות שותפה לאחת השמחות הגדולות בחיי. היא הייתה לבה של המשפחה וראש השבט, וביתה ברמת אביב, במרחק שש־עשרה מדרגות מביתי, היה המקום שבו התכנסנו לשבתות, לחגים ולשמחות.
מאמא קיבלתי את אהבת המוזיקה, את ההתרגשות מן הבמה ואת האמונה שתיאטרון יכול להפוך את החיים לגדולים ויפים יותר. היא אינה יושבת עוד בפרמיירות שלי, אבל בכל פעם שהאורות כבים, התזמורת מתחילה לנגן והמסך עולה – היא נמצאת שם. והפרחים יהיו תמיד גם גביע הניצחון שלה.
1980 - ירון עם הוריו עליזה ושלום כפכפי
על אבא
שלום שוקסטליסקי (כפכפי) בן 15
שלום כפכפי – אבא שלימד אותי שאפשר לעשות הכול
אבי, שלום כפכפי, לא היה איש תיאטרון, אבל חלק מרכזי מן היוצר שהפכתי להיות נולד מתוך הדרך שבה חי ופעל. ממנו קיבלתי את האמונה שאין צורך להמתין שמישהו אחר יהפוך רעיון למציאות. אם אפשר לדמיין דבר – אפשר גם ללמוד כיצד ליצור אותו.
שלום נולד בשנת 1915 בקובנה שבליטא, הבן השישי מבין 7 אחים. הוא נולד בשלהי מלחמת העולם הראשונה, ושמו ניתן לו כי עם לידתו הסתיימה המלחמה. אביו, שמואל, היה מורה לעברית, לתנ"ך ולהיסטוריה עברית וציוני בכל לבו. בשנת 1925 עלתה המשפחה לארץ והתאחדה בתל אביב עם שני האחים הגדולים שעלו לפניה.
אבא למד בבית החינוך בתל אביב, עבר הכשרה בדגניה ובכנרת, וקבוצתו ייסדה את קיבוץ גינוסר. הוא עבד כנהג טרקטור והשתתף בהכשרת הקרקע שעליה הוקם לימים נמל התעופה בן גוריון. בהמשך הצטרף ל"הגנה", עבד במחתרת בתע"ש והתגייס לבריגדה היהודית. לאחר שובו לארץ חזר לתעשייה הצבאית, שבה עבד עד פרישתו בשנת 1981.
בשנת 1948, בעת שעסק באיפוס כלי נשק, הכיר את אמי, עליזה קראוז. הם נישאו בשנת 1949 ובנו יחד משפחה וחיים של אהבה ושותפות שנמשכו יותר משישים שנה. אבי עודד את אמא לפתח את כישרונה כזמרת ותמך בה כאשר בחרה לצאת אל הבמה.
שלום ועליזה בשנות ה60
אבא באודיטוריום רוזין - מביט באביזרים שבנה במיוחד למחזמר דוד.
אבא היה איש עבודה ויצירה במובן המעשי ביותר. הוא שבר והקים קירות, בנה רהיטים וצעצועים, תפר, תיקן, מסגר ושיפץ. הוא אסף חפצים שאחרים כבר לא מצאו בהם שימוש והפך אותם למשהו חדש וטוב יותר. כאשר התעורר בבית צורך במשהו, אבא היה נכנס ל"מרפסת הקטנה" שם היתה פינת העבודה שלו, והיה יוצא משם עם מוצר שבנה במו ידיו.
הגישה הזו של אבא, הפכה לחלק בלתי נפרד ממני. אמנם בחרתי בתחום אחר, אך ממנו קיבלתי את הביטחון שאפשר ללמוד לעשות כמעט הכול. היא נמצאת בהחלטה שלי לא להסתפק בכתיבה ובהלחנה, אלא גם לביים, לעבד, לעצב ולבנות את עולמן של היצירות שלי.
כשיצרתי את המחזמר "דוד", ביקשתי ממנו להכין עבור הנביא שמואל אבני חושן שיוכלו להידלק ברגע פגישתו עם דוד. אני דמיינתי רגע תיאטרוני, ואבא העניק לו גוף, אור וצורה. באבנים האלה היה כל מה שלמדתי ממנו: רעיון אינו חייב להישאר בדמיון – אפשר למצוא דרך להגשים אותו.
נולדתי כשאבא היה בן חמישים ושתיים, אך מעולם לא הרגשתי שיש לי אב מבוגר. הוא היה נוכח, פעיל וסקרן, ועמד מאחוריי בכל החלטה שקיבלתי. הוא מעולם לא ניסה לשנות אותי או להתאים אותי לציפיותיו. הוא ראה את הטוב שבי, האמין בי ואהב אותי כפי שאני. גם את עופר קיבל בטבעיות ובאהבה וכינה אותו "השותף של ירון".
אבא נפטר בשנת 2011, בגיל תשעים ושש, לאחר חיים ארוכים ומלאים. הירושה החשובה שהשאיר לי אינה רק החפצים שבנה ומלווים אותי עד היום, אלא דרך מחשבה: לא לומר "אינני יודע לעשות זאת", אלא לשאול "כיצד אלמד לעשות זאת?"
מאמא קיבלתי את הבמה ואת המוזיקה. מאבא קיבלתי את האמונה שאוכל לבנות עבורן עולם.
עם ההורים באירוע משפחתי
אבא ואמא,
תודה על כל מה שנתתם לי ולימדתם אותי להיות.
אני ומשפחתי נזכור אתכם תמיד.
ירון כפכפי